בן מנוחה ואברהם- משה נולד בב‘ בטבת תרנ"ב (02/01/1892) בעיירה צ'רבונה בפלך קיוב באוקראינה. משפחתו הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר וכשהגיעו הילדים לגיל חינוך עברו ליקטרינוסלב, שם למדו ושהו עד עלייתם ארצה.
ראשונה עולה לארץ האחות הגדולה חיה ושנה לאחר מכן בשנת 1906 כשהוא בן 15, עולה משפחתו של חיים ומתיישבת ביפו. חיים למד במחזור הראשון ב"גימנסיה הרצליה", עם מחלת אביו עוזב חיים את הלימודים ומתחיל בעבודה בבית חרושת לחריטת עץ. לאחר פטירת האב עוברת המשפחה לסג‘רה, אילניה של ימינו. חיים היה אז נער בן 17 החל לדאוג לפרנסת אימו ושני אחיו הצעירים, עבד בחריש ובכל עבודה קשה שהזדמנה לו. לאחר זמן מה עברה אימו- מנוחה ליבנאל שם הקימה מטבח פועלים קטן. חיים המשיך בעבודתו בסג‘רה בשדה ונרתם גם לענייני הביטחון. עם אנשי תנועת העבודה ו"השומר" נפגש לראשונה במועדון פועלי ציון ביפו, שהיה סמוך לדירת הוריו. בגיל 18 הצטרף חיים לארגון "השומר" שם התנסה בכל תלאות השמירה ובעיותיה. במהלך שהותו בסג‘רה קשר חיים קשרים טובים עם פועלי החקלאות והשומרים ונשאר תמיד קרוב לחבריו אך בעקבות שביתה שפרצה ב-1910 ועזיבתם של רבים מחבריו את החווה בסג‘רה, החל במסע נדודים. ביבנאל, זיכרון יעקב ובחדרה שם נמנה עם ששת השומרים היהודים הראשונים. מחדרה עבר למרחביה, היישוב היהודי הראשון שעלה על הקרקע בעמק יזרעאל. שם נדרש לענייני השמירה והביטחון משום שתושבי עפולה הערבית הפגינו עוינות רבה כלפי המתיישבים היהודים. בתקופה זו החל לצמוח הקשר הרומנטי בינו לבין עטרה קרול שהייתה מקורבת לאחיותיו שפרה, שרה ואסתר, אותה הכיר עוד קודם לכן כשבא להדריך בחוות העלמות בכינרת.
בשנת 1912 בהיותו השומר במרחביה נתבקש חיים על ידי צבי ניסנוב להצטרף אליו לתגבור השומרים ביבנאל. תוך כדי רכיבתם בדרך הסמוכה לכפר כמא, נקלעו חיים שטורמן, צבי ניסנוב ושומר נוסף שהיה עימם לחילופי אש עם רועים שחשבום לשודדים. צבי חיפה על חבריו שנסוגו לכיוון בית גן להזעיק עזרה. חיים חזר במהרה למקום האירוע ולקח אחריות יחד עם ניסנוב לחילופי האש. השניים נעצרו על ידי המשטרה התורכית ונפסקו להם שלוש וחצי שנים מאסר בכלא עכו. שחרורם מהכלא אחרי שנה ושבעה חודשים, התאפשר בהתערבות ישראל שוחט ובן-גוריון.
לאחר מאסרו נדרה עטרה שאם חיים ישוב מהמאסר תינשא לו מיד, וללא שהות. כך תיארה לימים עטרה את אהוב ליבה:
"גבוה , מתון, שתקן ומסוגר… נראה שונה מאחרים, מוזר בהליכותיו, מעורר תשומת הלב באופן הסתכלותו באנשים מתוך ריכוז ומחשבה".
באחד הימים לאחר ששוחרר מהכלא הגיע חיים לבית אחותו בבן שמן והופתע כאשר ראה את עטרה בבית אחותו. השתיים ראו בכך אות משמיים ובשנת 1913 העמידו השניים חופה ונישאו במרחביה. הסיפור מספר שהכל היה מוכן , החתן המתין בלבוש מהודר אך הכלה לא באה….
הקהל החל להתלחש ולדאוג אך חיים שהיה רגוע וחייכן אמר "ככה זה עם עטרה… כל כך עסוקה כל הזמן שבוודאי שכחה מהחתונה". לבסוף הגיעה עטרה כולה מבוישת "סליחה" קראה, "אפיתי חלות והשקיתי את גן הירק ולא שמתי לב לזמן שעובר". "מה אמרתי לכם" ? צחק חיים "גם להתחתן אין לה פנאי"…
בשנים 1916-1917 השתתף חיים במאמצי "היישוב" (השם השגור בפי היהודים לישובים והתושבים היהודים בארץ ישראל) להשגת נשק להתגוננות, ברחובות וברוחמה. במאורעות תל-חי בשנת 1920, תרם את חלקו בארגון משלוח עזרה במצרכים, בתחמושת ותגבורת לישובי הצפון. חיים ועטרה שטורמן התגוררו בכנרת, שם נולד בנם הבכור משה. את הבשורה קיבל מרחל המשוררת (בלובשטיין) שנמצאה אז בבית החולים בצפת.
בתקופת כנרת החל חיים שטורמן לסייע ליהושע חנקין ברכישת קרקעות עמק יזרעאל עבור הקרן הקיימת ובי"ח באלול תרפ"א (12/09/1921) הצטרף חיים אל ראשוני העולים על הקרקע בעין ג‘לוד הרי היא עין חרוד . הוא השתלב בחיי המשק ,עסק בהקמת ענפי המשק השונים וכמובן בענייני השמירה והביטחון כשאשתו עטרה (לבית קרול) עוזרת לו וילדיו משה הבכור, דבורה ותמה הצעירה משתלבים בחברת הילדים. כאן, כבכל מקום, ידע לקשור יחסי ידידות וכבוד הדדי עם השכנים הערבים. תכונה זו היא שסייעה לו ברכישת הקרקעות, שהוציא לפועל מטעם הקרן הקיימת לישראל באזור גוש חרוד. במשא ומתן עמם ידע לכבוש את ליבם, לעורר את אמונם וגם טרח שיקבלו פיצויים הוגנים. חיים נשא באותן שנים בתפקידים אחראיים בענייני המשקים ובענייני הביטחון, החקלאות וההגנה של כל עמק חרוד ועמק בית-שאן. והיה ממנחי היסודות להתיישבות "חומה ומגדל" בעמק חרוד ועמק בית שאן. חיים שטורמן היה איש אדמה, איש חכם ועמוק. האיש הגבוה החייכן והשתקן הפך לאגדה מהלכת בעמק. הערבים כינוהו "שייח אל משאייך" של היהודים (ראש השייחים). הבדווים בעמק רחשו לו הערכה וכבוד. הם כינוהו "חווג‘ה חיים. הפקידים האנגלים כינוהו "מושל המחוז היהודי". כשהגיע לעמק הקצין הבריטי צ‘רלס אורד וינגייט, היה חיים שטורמן שותף ועוזר לפעילותו ולהקמת "פלוגות הלילה" שמפקדתן הייתה בקיבוץ עין-חרוד. כה מיוחד הוא היה עד כי אורד וינגייט אמר עליו כי מוטב לשתוק עם חיים שטורמן, מאשר לשוחח עם אנשים אחרים. מעט לפני מאורעות תרצ"ו – 1936 פעלה באזור הגלבוע – ג‘נין, כנופייתו של השייח‘ עז-א-דין אל-קאסם, שהייתה מתנקשת בתושבים היהודים ופוגעת בפרדסים ובשדות. הסמל בצבא הבריטי – משה רוזנפלד ממנחמיה, (גר בתל-יוסף), החליט ללכוד את הכנופיה. הוא יצא רכוב על סוסו לכיוון הגלבוע בעקבות הפורעים, שעל פי השערתו היו בדואים מהסחנה. בדרך, נתגלה על יד אנשי הכנופיה ונרצח על ידם בי"א בחשוון תרצ"ו 1935. בהלווייתו של רוזנפלד טבע חיים שטורמן את הביטוי "נופלים ההולכים ראשונה" אשר נחקק על מצבתו בבית העלמין בעין-חרוד.
בי"ח באלול תרצ"ח – 14/09/1938 יצאה משלחת יישובית לסיור אדמות הקרן הקיימת בעמק הירדן לקביעת מקומו של ישוב חדש עבור קבוצת "מסד" לימים כפר רופין. לאחר קביעת מקומו של היישוב החדש נסעה השיירה לטירת צבי. בראש השיירה נסע רכבו של חיים שטורמן וחבריו אהרון אתקין מקבוצת גבע שותפו לענייני ההגנה והביטחון והווטרינר ד"ר דוד מוסינזון. בדרכם מבית-שאן לטירת צבי עלה רכבם על מוקש והשלשה נהרגו. חיים היה בן 46 בנפלו. בהלווייתו של חיים שטורמן נכחו מאות אבלים וביניהם אשתו האוהבת עטרה. בעת שעמדה על קיברו הטרי של בעלה הצליחה לומר רק שתי מילים: "אנחנו חזקים". ידידו הקצין אורד וינגייט, מפקד "פלוגות הלילה", הספיד אותו על קברו ואמר: "חיים שטורמן, יהודי גדול, ידיד הערבים, הוכרע בידי הערבים".
מוזיאון בית חיים שטורמן, נחנך ב-1941 לזכרו. כמו –כן הוסב שם הישוב מעוז בעמק בית שאן ל"מעוז חיים", ומעיין הסחנה הפך לגן לאומי "גן השלושה" הנקרא על שם חיים והחברים שנפלו אתו.
במלחמת העצמאות, בשנת 1948, נפל בנו-בכורו של חיים שטורמן (הסב) משה, בהגנה על עמק בית-שאן. משה היה נשוי לראומה, והותיר אחריו בן כמעט בן שנתיים, שנקרא על שם סבו-חיים, ובת – תמר, שנולדה לאחר מותו.
בשנת 1969 – במלחמת ההתשה, (ה‘ באב תשכ"ט) בקרב על האי גרין בו לחמו אנשי השייטת וסיירת מטכ"ל נפל חיים הנכד. בן 23 היה במותו.
שנה אחר-כך במלחמת ההתשה בגזרת תעלת סואץ (ג‘ באלול תש"ל 1970) נפל אמיר ברין – בנם של תמה שטורמן – אחותו של משה ז"ל ושלמה ברין – בעלותו עם הטנק בו נהג על מוקש. אמיר היה כמעט בן עשרים במותו.
בכל ההלוויות הללו נכחה עטרה . "קברה את ארבעת יקיריה ונפשה שתקה עד לשמיים" (תקוה שריג – השטורמנים). סמוך למותה אמרה עטרה "כל כמה שנתאמץ להתעלם מראיית גורל וסמל בחייהם ובמותם (של אנשים) לא נוכל"
עטרה נפטרה בט"ז בסיוון תשל"ג, 1973 בגיל 80 ונקברה לצד יקיריה, באדמת עין-חרוד.

 

 

 

קישור לחיים שטורמן באתר יזכור

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=506548