נולדה ב-1893 בעיר קרמנצ'וג שבאוקרינה בבית יהודי ציוני. בגיל 16 עלתה לארץ בעקבות אחיה ואחותה הגדולים שעלו והתיישבו בארץ ישראל. בראשית דרכה בארץ התגוררה אצל אחותה שעבדה אצל ד"ר הלל יפה בזכרון יעקב. משם מעברה עם אחותה לחיפה שם פגשה לראשונה באנשי השומר:

"הפגישה שלי עם מניה וישראל שוחט ועם אנשי השומר הייתה גורלית. הכרתי את האנשים מקרוב דבריהם והליכותיהם כבשו אותי ושוב לא יכולתי להשתחרר מקסמם" 

עטרה הצטרפה לארגון השומר ועברה לגור במרחביה שם פגשה את האחיות שטורמן: שפרה, אסתר ושרה ושם גם פגשה את חיים שטורמן בעלה. בעקבות האחיות שטורמן היא עוברת לתל עדשים שם מעמיק הקשר עם חיים.

"בבוקר עבות וצונן הגעתי, עמוסת צרורות וחבילות, לתחנת הרכבת בעפולה, בדרכי למרחביה. בתחנה חיכו לי חברי "השומר". הם קיבלוני בסבר פנים, אלא שהרגשתי לתימהוני שהם מתייחסים אלי כאל ילדה חביבה ולא כאל פועלת. דבר זה פגע בי כמובן ובליבי חשבתי שעלי להוכיח להם בקרוב את כוחי כפועלת. הובילוני למרחביה, בחצר היו חושות ערביות ואחת מהן, הארוכה, שימשה כחדר האוכל. החדר השני היה המטבח. פני המטבח וחדר האוכל הבהילוני וגרמו לי מבוכת נפש, אלא שברור היה שעלי להתגבר על חולשתי זו .
במרחביה נסתיימה תקופת היותי "עולה חדשה". כאן החלה ראשית קליטתי והיאחזותי בארץ. כאן קשרתי קשרים עם אנשי "השומר", עם האחיות שטורמן, שפרה, אסתר ושרה. כאן למדתי כל עבודה, יחסים עם ערביי הסביבה, ניקוי רובה, נשיאה בכל עול וסבל. במרחביה פגשתי גם בחיים. שם התעמקה בי הכרתי הפועלית והייתי גאה על העבודה שעשיתי. גם בעבודתי בענפי שרות, בהשקיעי את כוחותיי בפינות של משק הבית של הקבוצה. לא הרגשתי כל נחיתות ואולם מיום ליום גברה בי התשוקה לבוא במגע עם הצמח, עם רחבי השדה, אף לחרוש ולזרוע.. ויחד עם שרה קריגסר-שטורמן החלטתי לצאת ללמוד חקלאות.
בחלל עולמנו התחיל אז לנסר רעיונה של חנה מייזל על ייסוד חוות לצעירות בכנרת. אך יציאתי נתעכבה. יצאתי תחילה אל אחי בחדרה ומשם חזרתי אל חבורת "השומר" בתל עדשים. משום שהייתי קרובה לבנות השטורמנים, נחשבתי כאחת מהן. וכך התייחס אלי גם חיים, אחיהן של האחיות, שנמצא בתל עדשים. הוא היה בן גילי, אבל ההתקרבות אליו לא הייתה קלה. היה כבד ורציני ועל הכל – שתקן. כעין תעלומה הייתה נסוכה על כל הליכותיו. כאילו נשא כל ימיו בחובו את סוד מותו. גבה קומה ורזה מאוד- מפאת הכלכלה הגרועה כנראה- משך אותי וקסם לי מאוד. הייתי גאה על פגישותיי אתו. הוא היה נמצא תמיד ‘במרכז העינינים‘ והכל אהבוהו. עם זאת הייתה יראת כבוד בפניו ועם המגע אתו היה נוצר מרחק מסוים.  בינתיים קראה לי שרה מייזל לבוא לכינרת. רבות סופר כבר על ימי הכנרת העשירים במעשי בראשית וב"אנשי בראשית". שם נפגשתי עם א.ד. גורדון ועם רחל המשוררת, שלימדה אותי עברית ועודדה אותי לאהבת התרבות, יפי הנוף, שלמות האנשים ויחסי האחווה שביניהם. ראשית העבודה בחקלאות ובמיוחד עבודת גן הירק, היו למטען של אושר בחיי. שם התמחיתי בעבודות גן הירק ונשלחתי עם הדסה לוין, חיה שלוש ובתיה ברנר להקים גן ירק בחוות בן שמן בעזרת האגרונום וילקנסקי. חיים היה כלוא בעכו. מדי פעם בפעם הייתי נוסעת אליו לביקור, והנסיעה בימים האלה, לא הייתה קלה כלל. מבן שמן הייתי באה בעגלה ליפו, משם באנייה לחיפה ומכאן לעכו – ברגל. את יום השבת הייתי מבלה עם חיים בבית הסוהר. על קשרים אמיצים טרם דובר ביננו, אבל צבי ניסנוב היה מכריז עלינו "זוג"! והדבר היה למורת רוחו של חיים הצנוע בכל הליכותיו. לבסוף שוחרר חיים מכלאו ובא לבן שמן להתראות עם משפחת אחותו, שפרה בצר. ברגע בואו שמה, מצאני בדירתם לבדי. שנינו הופתענו והתרגשנו מפגישה פתאומית זו והתנשקנו מבלי דבר דבר. כך מצא את ביטויו סוד האהבה שהיה שמור אתנו במשך שנים . בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה חזרתי ובאתי לתל עדשים. שקעתי בחיי הקבוצה והייתי ערה לכל המתרחש בה. חיים היה מטבעו ‘שומר סוד‘ ועל דברים שהשתיקה יפה להם לא היה מדבר איתי. בשעה שריחפה עלינו איזו סכנה, הייתי מרגישה אותה מתוך המגע עם חיים. הוא היה חרד שמא גונב אלי הדבר מפי חברים או שמא עמדתי עליו בעצמי, מתוך מראהו החיצוני והיה מודאג מאוד. בינתיים התהדקו הקשרים ביננו ומשפחתו דרשה חתונה כדת וכדין. עשינו זאת למענם. ביום החתונה אפיתי לחם בקבוצה ורצתי להשקות את חלקת הכרוב, לאחר שגמרתי את כל העבודות, יצאנו חיים ואני למרחביה, לבני משפחתו לחופה. גדולה הייתה התרעומת על שאיחרתי לחופה, וחיים אף הוא חייך וטען: "גם להתחתן איתי אין לך פנאי". משתמה המלחמה, החלה בצפון הארץ מתיחות בגבול. בימי מאורעות תל חי ירדה אלינו לתל עדשים קבוצת כפר גלעדי, ואילו חברינו אנשי "השומר" עלו לגליל. חיים היה מעביר בקשיים גדולים מזון צפונה לגליל, לחברים על הספר. בתל עדשים גברו הקושי והמתיחות והנה באה הידיעה על נפילת טרומפלדור והזדעזענו. הכל היו שרויים בדיכאון. אנשי השומר רצו לפרק את תל עדשים ולעלות לגליל. חיים ושמוליק הפטר נתפסו בינתיים לרעיון ‘גדוד העבודה‘ ולרכישת אדמות עמק יזרעאל להתיישבות חדשה. רעיון זה כבש אט אט את חיים והוא החל לעבוד עם יהושוע חנקין ברכישת האדמות מהערבים. בינתיים עלו אנשי השומר לכפר גלעדי ואני נשארתי בתל עדשים לפרק את אינונטר
הקבוצה. מאחר שחיים נפרד מאנשי השומר פנינו זמנית לכנרת. בכנרת הייתה אז תקופה סוערת, נתלקטה שם קבוצת פועלים גדולה ומגוונת. בכמה עניינים בחיי הקבוצה היו כמתחילים לעומת חיי קבוצת השומר בתל עדשים ומצד שני, היו שם אנשים בעלי שיעור קומה רוחני ותרבותי, שחיו את שאלות התקופה בלהט אידאי רב. שאלת גאולת העמק וצורת החיים בו בעתיד, עוררה ויכוחים רבים.
היו אלה ימים מועטים לפני הולדת בני הבכור משה‘לה וליד מיטתי הייתה מתכנסת החבורה בוויכוחים סוערים. חיים לא היה נוטל חלק בוויכוחים האלה, הוא היה יוצא מדי פעם לדמשק  לרכוש נשק ונטל חלק במשא ומתן עם סורסוק על רכישת אדמות העמק שלנו, לשם היה עתיד הגדוד לעלות. בין כה וכה הגיעה שעתי ללדת. צריך היה להביאני לצפת והנה אין עגלה. בא צבי נדב עם חמור והוביל אותי עד ראש פינה. גם שם לא נמצאה עגלה והתחלנו ללכת ברגל. היה חם בדרך, קוצים ואבק ואני הולכת… עד שנמצאה לנו סוף סוף עגלה וצבי נדב העלני עליה ושלחני לבדי לצפת. הלידה הייתה קשה וממושכת, נמשכה ונמשכה. אחרי שלושה ימים נולד משה‘לה שלנו! הייתה התרגשות רבה ונשלח רץ מיוחד להודיע לחיים על הולדת בנו בכורו. כעבור מספר ימים הגיע חיים נרגש, שמח וחרד, ובראותו את התינוק והוא פצוע בראשו (מן המלקחיים) פרץ בבכי. כשהחלמתי, חזרתי עם תינוקי לכנרת. פתחנו שם בית תינוקות ובו התאומים של שטולר, שרה‘לה סלוצקים שאך נולדה ומשה‘לה שלי. בית התינוקות שכן בחושה ערבית, מיטות לא היו. השכבנו את התינוקות על שולחן עץ גדול ועלי הוטל הטיפול בהם. הכל היה פרימיטיבי מאוד, האמהות הצעירות היו חסרות ניסיון והתנאים קשים. בגן הירק בקרבת מקום עבדו ה‘גימנזיסטיות‘. הן היו מציצות ומסתכלות מדי פעם בפלא: תינוקות! וחיים כל הזמן בדרכים, להכנת העלייה על אדמת העמק. והנה מגיעה גם שעת העלייה לעין חרוד ואני איני יכולה להצטרף. הניתוק היה קשה והרצון להימצא בנקודה הנבנית גבר. החלטתי יום אחד לקום ולנסוע עם תינוקי לעין חרוד. הגעתי, ירדתי מהרכבת והתינוק בזרועותיי ומסביבי- ביצה גדולה וסבך של סוף. מישהו גילה אותי והחברים יצאו לקראתי ועזרו לי לעבור את הנחל. חברה ותיקה שראתני באה לקראתי וקראה בתמיהה: "מה, הנה את מביאה תינוק"…אך במחנה כולו היתה שמחה: עוד בחורה! עוד אם! ואני עצמי התלהבתי מהאנשים הרבים, ציבור מגוון ושוקק נעורים. עליז ומשוחרר מלבטי הקבוצות הקטנות שהכרתי עד כה. סדרוני לעבוד במטבח אך עד מהרה הועברתי לעבודה בבית התינוקות. ושוב החלו גישושים של יצירת בית תינוקות משותף. היו אמות שקשה היה להן להשלים עם ניתוקן מילדיהן במשך היום והיו שלא יכלו לעמוד בתנאים הפרימיטיביים. בחורף דלפו המים לתוך החושה ולקראת האביב חששנו מיתושי הקדחת ואי אפשר היה להחזיק את הילדים בתנאים האלה ועברנו איתם, באופן זמני לעין טבעון, הנמצאת במקום גבוה יותר. כמה תינוקות ושכבו יחד במיטה אחת והחילונו מסתגלים למצב החדש. רופא לא היה והיינו עושים אין ספור דיזאינפקציות והסגרים מפחד ההדיבקות. בינתיים הלך והוקם צריף לתינוקות במחנה ליד המעיין, ולא מעט חברים הסתכלו עליו בביקורת : מותרות! לאחר כמה חודשים נפתח בית החולים במדרון הגלבוע ובא ד"ר הרשקוביץ (כיום – הראל) והתנאים החלו משתפרים. בא למשק גל עלייה חדש, הגוף האנושי נתגוון. החברה גדלה ורבו ניגודי ההשקפות על דרכי עיצוב דפוסי החיים, הנוהגים בעבודה, החינוך והבניין וחיי היומיום. התעוררו גם הוויכוחים הפוליטיים המפורסמים והפולמוס בין אנשי גדוד העבודה לבין ‘המשקיסטים‘ וויכוחים על דרך ארגון העבודה ובנין המשק. ותוך כך הקימונו בתי ילדים נוספים, גן ילדים וראשיתו של בית ספר. נטלקה טבנקין ופרומקה אושרובסקי היו המחנכות הראשונות שהשקיעו מאמצים עצומים לעיצוב דפוסים יציבים לחינוך המשותף. דברים המובנים היו מאליהם היוו אז בעיות קשות ועוררו מחלוקת, אפילו שאלת רחיצת הילדים במים קרים, הייתה נושא לוויכוח. היו גם בעיות רבות בטיפול: חשבו שתינוק מותר לגדל רק על חלב אם ויש וחברה אחת היתה צריכה להיניק גם את ילדה של חברתה: היו הסגרים, ניתוק בין ילדים להוריהם: "בידודים" ופחד. זוכרת אני איך הייתי יורדת בערבים עם טובה ריינשטיין מהפלוגה בעין טבעון, ששם שיכנו את הילדים, הביתה לעין חרוד. מתחת לסינורי הסתרתי אקדח וכדי להשתיק את הפחד היינו שרות שירים רוסיים סנטימנטלים וקולניים. הבחורים כעסו על העזה זו והחל מאבק על זכות הליכתנו בערבים לבקר את הילדים. הועברתי לעבודה עם יהודית אידלמן בגן הירק. כשהילדים היו חולים, הייתי יוצאת ברגל ועולה לעין טבעון אחרי יום עבודה. קרה ואיחרתי לחזור בבוקר ואז נתקלתי לא פעם בכעס של חברות. הרגשתי שאין להעמיד ענף על איש אחראי אחד, עמדתי פתאום על משמעות הדבר ולמדתי מכך לקח לכל חיי.
כל ימינו בעין חרוד , לא ניתן לחיים לעבוד הרבה בחקלאות. כאשר חפץ, עבד אמנם במשך תקופות שונות ברפת ובעבודות אחרות, אבל רוב זמנו היה נתון לפעולה במזכירות ולריכוז העניינים המשקיים. מכתב אחד שלו מביירות מגלה את רוב לבטיו בשל כך. התלבט הרבה על
אשר לא עלה בידו להכנס בקביעות לענף במשק והוא ביטא בחריפות את הקנאה באלה העובדים במשק. תמיד בדרכים, תמיד על המשמר, מרותק מדי פעם לשליחות חדשה, לכיבוש נוסף. מאז פרצו המאורעות לא ידע מנוחה, לא ביום ולא בלילה. תמיד בתנועה בדרכים מסוכנות, לעתים קרובות היה חוזר עייף ורצוץ , מספר שעבר מאות קילומטרים ברגל אך תמיד ובכל מצב עשה הכל כדי למהר ולשוב הביתה, לבלות את השבת בחוג המשפחה. גם בחדרו ועם ילדיו לא הרבה בשיחה. אך בעצם ישיבתו בחברתם היה חג ויש אשר הכל נאמר בבת צחוק מזה לזה או במילים מספר. וכמו שהיה מסור לילדיו שלו, כן נשא באהבה ובאחריות את הדאגה לאחיו ואחיותיו וכל הקשורים במשפחתו הענפה ברחבי הארץ. אמונה טפלה הייתה בו, כי לא יעבור את גיל אביו, אשר מת ממחלת לב בהיותו בן 45 ורק כאשר עבר את גיל זה, נחה רוחו. בימי המאורעות נפצע קשה בליבו, סבל הרבה וגם פנה לא אחת לרופא, אף על פי כן המשיך לעבוד כתמיד. יום אחד מימי המאורעות כאשר מיהר לחדר הטלפון, נכשל בקרש ונפצע, הייתה הרעלה, היה חולה כמה זמן והיה מדוכא מאד. "לא כך חפצתי למות" הוא אמר. באותו קיץ כשנה לפני האסון, עלתה מכוניתו על מוקש בשעה שיצא אל הפרדס לקול התקפת יריות. המוקש התפוצץ ולא פגע וחיים ראה בזאת מעין אות לטובה, נתגבר בטחונו כי הוא מחוסן בפני אסונות. הוא הוסיף לנסוע לכל מקום אשר היה בו צורך, באין מעצור. בימי מאורעות 1929 עלה פעם לכפר קומי בהתאם לתפקידו כמוכתר בעין חרוד. חברים השתוממו "כיצד את מניחה לו לעלות עתה לשם?" אך התשובה הייתה "אם הוא צריך לעלות, אם הוא עולה – אז אין להפריע לו". עם כל אופיו הסגור והרציני – היה ביסודו עליז. מעולם לא נכנס לחדר מתוך עצבות. גם כאשר חזר מנסיעה מייגעת ומטרידה, הייתה בת צחוק עולה על פניו כשרק פתח את דלת ביתו. אהב שירה, והיה מקשיב בהנאה לקול השירה בחדר, בעל דמיון עז וחיי נפש עשירים. לא פעם כאשר נשאל על שתקנותו היה עונה: "ואיך אני יכול לספר את העובר בי כשעובר כל כך הרבה…". אהב ספר והרבה לקרוא בכל שעת פנאי. ידע להשתקע בקריאה במשך שעות רצופות, קפדן במילוי חובה והייחוד לגבי שמירה. בשטח זה לא האמין לאיש ולא ידע ויתורים. והוא שידע לעזור תמיד לבחורות בקשיי עבודתן – התנגד להשתתפותן בשמירה, מתוך החשש שמא לא כולם תמלאנה את תפקידן בכל הדייקנות.
בן 47 היה במצאו את מותו. בעלות רכב על מוקש בעמק בית שאן, והוא בדרכו לקביעת מקום ליישוב חדש. לא ידעתי שהגורל צופן עוד לנו הרבה מכות ויתאכזר אלינו כל כך. כשנפל משה‘לה שלי, בכורי, חשבתי: כל אחד וגורלו. אי אפשר להילחם במציאות, ולו גם המרה, יש להשלים,
לקבל את החיים כמות שהם. עכשיו, אחרי שנלקחו מאתנו גם חיים בנו של משה‘לה ואמיר בנה של תמה, נכדי הצעיר והרך, כאשר גם גורלם היה להילקח כה צעירים ונפלאים, כל כך טובים וקשורים אלי, אני מסתכלת לפעמים בדמותו של חיים, הנשקפת אלי מן התמונה ונדמה לי פתאום, שהוא לוקח אליו את יקירנו, אחד אחד… ואני שואלת את עצמי: "הזהו גורלי?"
אינני קובלת, אינני בוכה, ואני יודעת שהחיים חייבים להימשך. כאשר נפגשנו בביקור בבסיס חיל האוויר עם אימו של יואב שחר ז"ל, שישבה שם ובכתה, נגשתי אליה ואמרתי : אם לבכות – הרי גם לי מותר לבכות. אך ראיתי שהבכי איננו עוזר, אנא חדלי מבכי, התגברי. עמד שם מפקדו של חיים נכדי, שהאזין לשיחתנו, הביט בי וחייך. "הפלאת לדבר" אמר לי. לא , לא הפלאתי לדבר – זהו גורלנו ומוכרחים להשלים עמו.
בלילה, בשנתי הטרופה, נעמד פתאום חיים נכדי ליד מיטתי ואמר: "סבתא, לא הלכתי, איתך אני"…

(עין חרוד/פרקי יובל, דברי ראשונים, עטרה שטורמן ז"ל, הוצ‘ הקיבוץ המאוחד.)