וינגייט בעין חרוד 1938 – 1939

אורד צ‘ארלס וינגייט (1903- 1944 ) “הידיד” נולד בהודו, מושבה בריטית באותה עת. אביו שירת בצבא הקבע, ואורד זכה לחינוך נוצרי דתי. בשנת 1921 התקבל לאקדמיה הצבאית המלכותית ובשנת 1923 מונה לקצין תותחנים. וינגייט למד את השפה הערבית בבית הספר למדעי המזרח התיכון בלונדון וב- 1928 הוצב בצבא סודאן ועסק בלכידת סוחרים וציידים על גבול אתיופיה. כבר בסודאן מפעיל וינגייט שיטות פעולה לא מקובלות ובמקום סיורים רגילים הוא מפעיל כוחות מארב.

ב – 1936 וינגייט נשלח לארץ לתפקיד של קצין מודיעין. דעותיו בעניין פלשתינה ויהודים בארץ לא היו שונות משל רוב הקצינים הבריטיים, היהודים הציונים בארץ באו לדחוק את הערבים. עת מגיע וינגייט לארץ פורץ המרד הערבי הגדול – מאורעות 36-39 או מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט. המרד מתחולל באזור על רקע תסכול מתמשך של הערבים מגידול מספר היהודים בארץ וההתיישבות המואצת שלהם, ושאיפות ערביי הארץ לשלטון עצמי. המרד כלל תקיפות כנגד חיילים, מוסדות השלטון הבריטי, מתקנים שונים ופעולות איבה אלימות נגד הישוב היהודי. קבוצות פורעים ערבים התנכלו לקו צינור הנפט עירק – חיפה וחיבלו שוב ושוב בזרימת הנפט לבתי הזיקוק. אנשי הכנופיות היו יורים מספר יריות בצינור הנפט ולאחר שנקוותה שלולית היו מציתים את הצינור. הפגיעות בצינור רבו במהלך התקופה וגרמו נזק רב באספקת הנפט לאימפריה הבריטית. וינגייט נשלח לעמק במאי 1938 ומשימתו אבטחת קוו צינור הנפט. מכאן מתחיל סיפורן הקצר והסוער של “פלוגות האש” או בשמן האנגלי (S.N.S) “פלוגות הלילה המיוחדות” Special Night Squads. קפטיין וינגייט קובע את מפקדתו בעין חרוד ומקים מיד את פלוגות הלילה, החודש הראשון מוקדש כולו לאימונים. היחידות מורכבות מחיילי חי”ר של הצבא הבריטי ונוטרים של משטרת היישובים העבריים שהוקמה על ידי האנגלים. דרכי פעולתן לא מוכרים עד לאותה עת ונקבעים דפוסים ראשונים ללוחמת לילה ופעולות מיוחדות השונות מהסיורים המקובלים. את אבטחת הצינור הוא מבצע על ידי סיורי לילה שהתמחותן בתנועת לילה שקטה, מארבים ומתקפות פתע ליליות. כבר בחודש הראשון לפעולת פלוגות הלילה מבצעים וינגייט ואנשיו כעשר פעולות נגד הכנופיות החמושות, ובחמש מהן נגד כנופיות גדולות של עשרות לוחמים ערבים. המאזן היה מרשים: למעלה משישים הרוגים ועוד עשרות פצועים. וינגייט לא היה אדם פתוח, לא מדובר היה ב”אחד מהחברה” ובשעות בהן התפנה מעיסוקיו הצבאיים היה מתמסר לתחביבו – קריאה בספר התנ”ך. הקצין שהתחנך על אהבת התנ”ך אותו לקח עימו לכל מקום, היה קפדן ותבע מחייליו משמעת ומקצועיות, ויחד עם זאת היה מוכר כחייל ששובר מוסכמות ובעל הופעה חיצונית מרושלת. אוהלי הפלוגה נמצאו בצד המזרחי של הקיבוץ ליד הגדר הפונה לתל יוסף. המחנה היה מרכז התעניינות של כל החברים והילדים ובקיבוץ של אותם ימים שררה אווירה של “ימים גדולים” – תנועת ההגנה פושטת על בסיסי הפורעים הערבים. הילדים בקיבוץ העריצו אותו. הם עקבו אחריו ברחבי המשק, מנסים לרכוש את תשומת ליבו, היו ילדים שהמעקב אחרי לוחמי הפלוגות היה חלק משגרת חייהם, תמיד ניסו לנחש לאן מועדות פני החיילים והיכן יפגשו את הכנופיות בלילה הבא. בעין חרוד שולבו חיי היום הקיבוציים של אותה תקופה בחיי הלילה הצבאיים. פרק מיוחד במערכת היחסים של וינגייט עם עין חרוד היה הידידות שלו עם חיים שטורמן הדמות הבולטת בקיבוץ. שטורמן ושניים מחבריו נהרגו בעלות רכבם על מוקש ועוד באותו לילה ארגן וינגייט פעולת נקם בפורעים. על קברו של חיים שטורמן פונה וינגייט למכובדים הערבים שהגיעו לחלוק כבוד לנרצח ואומר “את הידידים הכי קרובים שלכם אתם הורגים”. על זר שהונח על הקבר הוסיף פתק בכתב ידו: “בכבוד ליהודי גדול וידיד הערבים שנרצח על ידם” המרד הערבי דועך וממשלת בריטניה שהייתה מודאגת מידידותו המתהדקת של וינגייט עם מנהיגי היישוב מחזירה את וינגייט לאנגליה. פלוגות הלילה פורקו! בעין חרוד נפרד וינגייט מפלוגות הלילה ואומר:
“משלחים אותי מכם ומן הארץ אשר אהבתי. אני מניח כי ידוע לכם מדוע. אני מועבר מפה בגלל היותנו ידידים קרובים מידי. הם חפצים לפגוע בי ובכם. אני מבטיח לכם כי עוד אשוב ואם לא אוכל לעשות זאת בדרך הרגילה, חזור אחזור כמעפיל” . מאי 1939

וינגייט עזב את הארץ ב-26 במאי 1939 כציוני נלהב, סך הכל הוא שהה בארץ כשנתיים וחצי אך הרושם שהשאיר כאן היה ענק. הוא יוצק תוכן במושג “לצאת מן הגדר” מחזק גישות קיימות בפלוגות השדה של ההגנה באשר לאופן לחימת הגרילה בבריטים ובערבים, ומכשיר דור לוחמים חדש של ההגנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה וינגייט נשלח לבורמה ושם כגנרל ממשיך להפליא בלוחמת הגרילה נגד הצבא היפני. ב 1944 נהרג בתאונת מטוס, גופתו לא נמצאה. וינסטון צ‘רצ‘יל אמר עליו כי “יש בו גאונות והוא היה עשוי ללא ספק להיות לאדם גדול, לאיש של ייעוד”.

כותב יגאל אלון במלאת 25 שנה למותו:
“הפגישה בין ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל לבין קפטיין (לימים גנרל) אורד וינגייט היתה בבחינת אוהבים שמצאו זה את זה בחסד מבט ראשון. שעת הפגישה עצמה לא היתה מן הקלות ליישוב היהודי בארץ …
…. כשהופיע וינגייט, והנה נגלה לעינינו האנגלי האחר, אם מותר לומר כן, האנגלי היפה, זה שסיפורי המקרא היו כר למראשותיו ואילו דברי הנבואה לא היו בעיניו אמת ספרים חנוטה כי אם מציאות, פשוטה כמשמעה…
… הוא התאהב בארץ ישראל, ובהיות יושרו מוחלט, אבסולוטי, הוא גילה נכונות בלתי מסויגת לשתף פעולה עם צבא המחתרת היהודי במאבקו הקשה והצודק. שלא כמו אלה שלצידם התייצב, היו בידיו אפשרויות לפעול באורח לגאלי – ככלות הכל, היה קצין בריטי- וכך נפתחו אופקים חדשים לגישה הצבאית הבלתי קונבנציונלית שאפיינה את פלוגות השדה של ארגון ההגנה… ”