מספר יהושע חנקין גואל האדמות על מפגשו הראשון עם עמק חרוד:
“בפעם הראשונה בחיי, ראיתי אז, מעל פסגת ההרים העוטרים אותו, את מראהו הנהדר. מאותו רגע דבקה בו נפשי לנצח. במוחי נצנץ אז הרעיון, שהאדמה רחבת הידיים הזו צריכה להגאל ויהי מה”…

בין הר הגלבוע מדרום ובין גבעת המורה ורמות יששכר מצפון, מצוי עמק צר ולא ארוך – אדם עובר אותו ברגליו בשעות מספר לכל אורכו, ובפחות משעה לרוחבו. כאן, בפיסת ארץ קטנה זו, ניתרכזו אירועים בחיי האדם בכלל ובחיי עם ישראל בפרט, אשר משמעותם חורגת הרבה מתחומו. עמק חרוד הינו זרוע מזרחית של עמק יזרעאל ומקשרת בינו ובין עמק בית שאן בו עוברות דרכי הקשר העיקריות בין מזרח הירדן ובין הים. לפיכך מתקופות קדומות, פקד אותו האדם וניטשו על אדמותיו קרבות רבים שחלקם שינו את פני האנושות. בימי ממלכת הצלבנים היו עמק חרוד וסביבתו הקרובה, עדים לשורה שלמה של קרבות הכרעה שנתפרסמו בהיסטוריה. הצלבנים ישבו בעמק ובשוליו המוסלמים המתגברים ניסו לעקור אותם משם. בשנת 1187 לספה”נ נערך קרב קרני חיטין בין צלאח א-דין ובין הצלבנים. קרב שהסתיים ללא הכרעה כאשר כל צד רואה את עצמו כמנצח. 77 שנה לאחר מכן , ב-1260 לספה”נ , היה העמק עד ל”קרב ג‘לוד” נוסף אשר הרבה היסטוריונים רואים בו כקרב מכריע בתולדות המזרח ואולי בתולדות העולם בכלל. היה זה קרב שבו נוצחו המונגולים, שנטו אותה שעה לנצרות, על ידי הממלוכים המוסלמים שביססו בכך את שילטון האיסלאם במזרח. מאז שקע העמק בתרדמה למשך 660 שנה – הביצה פשטה באפיק נחל חרוד ואריסים דלים חולי קדחת שחיים בחסד הבדווים שליטי המרחב, עיבדו את שדותיהם של אדונים מתחלפים.  צאצאי המדיינים עם עדרי גמליהם, היו פושטים מדי כמה שנים על אדמות העמק כבימי קדם. רק בראשית המאה העשרים התעורר העמק לשעה, עם סלילת מסילת הברזל מחיפה לצמח, ונרדם שוב. ריק מאדם, שומם ומוכה קדחת, ללא עץ וללא יישוב ראוי לשמו – כך פגשו את העמק החלוצים שהגיעו אליו עם העלייה השלישית ב-1921. (עזריה אלון, עמק חרוד, גיזת הטל)

בשנת 1921 הושלמה ע”י הקרן הקיימת, קניית 70,000 דונם מאדמות העמק: תל-עדש, הלא הוא תל-עדשים, מעלול, הלא היא נהלל, וגוש נוריס, ששינה שמו לגוש חרוד. בסך הכל, היו באמצע שנות העשרים למאה, בידיים יהודיות ובידי הקרן הקיימת לישראל, 200,000 דונם בערך, שהם כשני שלישים של העמק כולו. הבשורה על דבר הקנייה עוררה התלהבות גדולה ברחבי העולם היהודי. שותפים לשמחה היו מאות פועלים חקלאיים, בני העליות השנייה והשלישית, אשר המתינו שנים ארוכות לתורם לעלות להתיישבות, וכבר באותה שנה עצמה, החלה ההתיישבות באדמות העמק. בעמק יזרעאל המזרחי – עמק חרוד, נטו את אוהליהם בשנה זו ראשוני גדוד העבודה שהיה הגוף הקיבוצי הארצי הראשון בארץ. דרוכים לקראת כל מפעל חלוצי וכל משימה נועזת לבניית הארץ, קיבלו בהתלהבות את הצעתו של שלמה לביא, להקים על אדמת העמק, יישוב קיבוצי גדול. האוהלים הראשונים שהוקמו ליד מעיין חרוד בנקודה הראשונה של גדודי העבודה – הייתה עין חרוד. ראשוני המתיישבים ניקזו את הנחל שאפיקו נחסם ויצר ביצות נושאות קדחת על פני שטחים נרחבים באדמתו החרסיתית של העמק. הם סיקלו את האבנים, עקרו סידריות והחלו לעבד את האדמות, לטעת עצים וכיו”ב. כעבור שלושה חודשים הוקמה לרגלי הגלבוע,  הנקודה השנייה במרחק כ-4 ק”מ מזרחה מעין חרוד  שנקראה תל יוסף ע”ש יוסף טרומפלדור. 2 הנקודות היוו משק משותף עד שנפרדו בגלל חילוקי דעות בין המשק לגדוד ועין חרוד עזבה את גדוד העבודה . כשבוע לאחר העלייה לתל יוסף, עלו על הגבעות מצפון כפר יחזקאל וקבוצת גבע. כעבור שנה עלו להתיישבות לרגלי הגלבוע ממזרחה לתל יוסף, קיבוץ השומר הצעיר בית אלפא וקבוצת חפציבה. ב-1929-1930 עלו עין חרוד ותל יוסף לנקודות הקבע שלהם. במדרון הצפוני לנחל חרוד, בגבעת קומי, בנקודה של המעיין שנעזב ע”י קיבוץ עין חרוד, התיישב זמנית הגרעין המייסד של קיבוץ בית השיטה – שמייסדיו חברי תנועת הנוער ‘המחנות העולים‘ בוגרי גימנסיית הרצליה ובי”ס ה”חוגים” בחיפה.  לנקודת הקבע מצפון לנחל, מזרחה לתל יוסף עברו המתיישבים ב-1937. את הגרעין של בית השיטה, בחצר המעיין החליף גרעין “הזורעים” שעלה להתיישבות בדברת. ב-1949 הפך המקום לכפר העבודה ‘גדעונה‘ שמתיישביו היו עולים מתימן ברובם והועסקו בעיקר בייעור הגלבוע וכשכירים ביישובי האזור. המושב רמת צבי, בצפון העמק, עלה להתיישבות ב-1942 לאחר שחבריו – יוצאי ‘ארגון הגליל‘ מאירופה וניצולי שואה, המתינו כ-5 שנים בתל שומרון, עד לרכישת 6000 דונם להתיישבות, מהכפר הערבי תמרה. עמק יזרעאל המזרחי היה למרכז לכל צורות ההתיישבות העובדת בארץ: המשק הקיבוצי הגדול, הקבוצה, מושב העובדים, וברבות הימים גם המושב השיתופי. הוא היה גם למרכז לתנועה הקיבוצית על כל צירופיה השונים, גדוד העבודה, הקיבוץ המאוחד, השומר הצעיר, חבר הקבוצות ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. העמק שימש מקום לתסיסות רבות, חברתיות ופוליטיות, לפילוגים ולאיחודים. כל שהתרחש ברחבי התנועה הציונית וההתיישבותית בארץ והוליד מאבקים אידאיים רבים – מצא בעמק את ביטויו הנמרץ.  עם זאת העמק שימש תמיד כמרכז רעיוני, כמרכז חינוכי חשוב, גם להמוני ילדי הגולה. בעמק מפעלים שיתופיים רבים כשהראשון בהם – אגודת המים השיתופית הראשונה בארץ – אגודת המים בעמק חרוד, המרכזת ומחלקת את כל המים שברשותה בין היישובים. יישובי עמק חרוד שימשו בימי מאורעות הדמים בין ערבים ליהודים מקפצה להמשך ההתיישבות בעמק בית שאן הסמוך, בהקמת יישובי “חומה ומגדל” הראשונים, ניר דוד, שדה נחום ומולדת – המושב השיתופי הראשון בארץ שהיה היישוב הראשון ברמות יששכר. במלחמת השחרור התרחשו בעמק קרבות בין תושביו היהודים ובין שכניהם בכפרים הערבים הסמוכים, ששימשו גם בסיס לחילות הפולשים. בהרי שומרון ובשלוחותיו, התבצרו חילות העיראקים ולאורך גבולו הצפוני בהיר הגליל צבאות מהלבנון. מהמזרח איימה סכנת פלישה של הלגיון הערבי מעבר הירדן. קרב ראשון התחולל בחלקו המזרחי של הגלבוע . אחרי קרב קשה, נכבש הכפר זרעין, יזרעאל הקדומה – קרב שסימן ניצחון ראשון של הלוחמים היהודים בשדות העמק. בשוך הקרבות הוקמו בשוליו הדרום מערביים של העמק היישובים גבעת עוז, מגידו, היוגב, ומדרך עוז וליד תל יזרעאל הוקם הקיבוץ יזרעאל. ההתיישבות בדרום העמק, בחבל תענך הקרוי על שם העיר המפורסמת בתקופת המקרא, החלה ב-1952. מספר גורמים הביאו לבחירה בחבל זה – אזור נרחב בלתי מיושב, בעל פוטנציאל כלכלי – חקלאי, קירבה לעיר עפולה מצד אחד ולהתיישבות החקלאית הוותיקה מאידך, יצרה אפשרות להישענות כלכלית ומוניציפאלית על בסיס היישוב הקיים, וכן האמונה כי רק יישוב יהודי חקלאי יוכל לתת מענה ביצירת חיץ ביטחוני באזור הגובל בקו הירוק עם מדינת ירדן, במשולש הצפוני. ההתיישבות באזור תענך נעשתה ברוח גישה תכנונית חדשה שעיצבו המוסדות המיישבים – תכנון חבל שלם המחולק לגושי התיישבות. בכל גוש מרכז שרותים המשרת שלוש ‘שכונות‘ שהיו למושבים. (הגוש נקרא בתכניות – כפר גרעיני).  סה”כ תוכננו בחבל תענך 3 גושים כאלה, שיועדו להתיישבות עולים חדשים, בעיקר מארצות צפון אפריקה, שהיו נתונות אז לזעזועים, בדרכן להשגת עצמאות. במסגרת התכנון המסודר של החבל, נבחרו ליישובים שמותיהם התנכיים שנלקחו ברובם משירת דבורה וגיבוריה. לאחר הקמת גוש היישובים הראשון – גוש יעל, שהוקם בעיקרו בידי מתיישביו – תושבי אביטל, פרזון ומיטב, שעלו להתיישבות במחצית 1953, החישו הגופים המיישבים את בניית שני גושי ההתיישבות הנוספים שבתכנית: גוש חבר – שיישוביו הם אדיר וברק וגוש אומן – שיישוביו ניר יפה, מלאה וגדיש.  שני היישובים חיכו למתיישביהם שמסיבות שונות עלו ארצה מאוחר מהתחזיות, רק ב-1956. יישובי החבל עברו חבלי קליטה והסתגלות קשים. קידוחי מים באזור והחיבור למוביל הארצי אפשרו את הפיכת ‘השכונות‘ למושבים.  תהליך זה שעצר את נטישת האזור ואפשר את ביסוס היישובים נמשך עד שנות ה-70 המאוחרות. במהלכן התחזקו היישובים ונזנח פיתוח המרכזים הגושיים. בשנת 1962 נוסד בסמוך לגוש חבר המושב רם-און שמייסדיו היו בני מושבים ותיקים ובוגרי בתי ספר חקלאיים. בתחילה ישב המושב בנורית והתנהל כקיבוץ וב1963 הפך למושב עובדים. ב-1976 הוקם סמוך לגוש יעל המושב מגן שאול שמייסדיו היו בני המושבים הוותיקים בחבל.ב-1988 הקימו בני המושבים את היישוב הקהילתי הראשון בגלבוע – גן – נר.

זהו סיפור התיישבות בעמק חרוד שעיצב את מראהו של העמק כיום.