יאנוש קורצ’ק (הנריק גולדשמיט בשמו הספרותי) 1878- 1942 .
יהודי פולני , רופא, סופר, פובליציסט, מחנך, הוגה ומנהל של בית היתומים בוורשה.
קורצ’אק חש עצמו כיהודי וכפולני ופעל למען קרוב לבבות בין הפולנים והיהודים. שפת האם שלו הייתה פולנית וזו הייתה השפה בה כתב ויצר. בשנות השלושים החל להתקרב לתנועה הציונית וללמוד עברית, שיתף פעולה עם כתבי העת של תנועות הנוער הציוניות והשתתף בסמינרים שלהם. קורצ‘אק החל להעמיק את הקשר עם הציונות בעזרת קשריה של עוזרתו ויד ימינו בניהול בית היתומים – סטפה וילצ‘ינסקה ובעזרת חניכיו בארץ ובעין חרוד בפרט. הוא עורך שני מסעות לארץ ישראל כדי “לספוג את העבר, למצוא נקודת משען להרהורים על ההווה ואף לגעת בעתיד”.
קורצ’ק מגיע לביקור ראשון בארץ ב-1934 ושוהה בקיבוץ עין חרוד במשך כל הביקור. הוא מבקר פעם נוספת בארץ ישראל בשנת 1936 ומקדיש את הביקור להיכרות עם הארץ ויישוביה מהצפון עד לדרום. באוגוסט 1934 כותבת סטפה וילצ‘ינסקה מכתב אל רבקה זביקלסקי- שמחוני ידידתה מעין חרוד ובו היא מבקשת לארח את יאנוש קורצ’ק בקיבוץ :

“קיראו נא בתשומת לב והשיבו תיכף: האם יוכל ד”ר קורצ‘אק להתגורר מספר שבועות בעין חרוד? הוא מבקש באופן מוחלט לעבוד בבית התינוקות ולעשות שם את הכל לפי הצורך. מה שאינו יודע לעשות – ילמד וידע. עבודה בבית תינוקות או פעוטון ולא בגן ילדים, שהרי אינו יודע את השפה”.
(מתוך כתבה של סטפה לרבקה זביקלסקי)

במכתב נוסף מבקשת סטפה:

“טוב היה ששמחוני יוכל לקבלו אין טוב ממנו לטיפול באורח כקורצ‘אק”…

ואכן בעת ביקורו הראשון בארץ התארח קורצ’ק בביתם של הזוג שמחוני ולמד את אורחות הקיבוץ וענייני החינוך המשותף

“אל הדירה הקטנה ברחוב זלוטה שבווארשה, עולים במדרגות עץ נושנות. בחצר, הנראית מבעד לקמרון השער, ניקיון וסדר ושקט רב….. את דלת הבית פותחת אחות הדוקטור ( זה כינויו של קורצ‘אק בפי מקורביו וחניכיו) – זקנה אצילה, בשמלה שחורה, פשוטה, ובת צחוק חמה בעיניה.
“ברוך הבא, ברוך הבא!” היא ממהרת לברכני. מעולם לא הצלחתי להקדימה בברכה. ובמאור פנים קוראת האישה אל החדר הפנימי, משכן אחיה: “דוקטור, האורח מארץ ישראל!”

חכם לב עם יאנוש קורצ‘ק (זרובבל גלעד, איש עין חרוד / שיחה שלא תמה/ תשכ”ה /הוצאת הקיבוץ המאוחד)

כך מתחיל תיאורו של זרובבל את פגישותיהם בעת שליחותו בווארשה.
מדברי קורצ‘אק, מספר זרובבל:

“אל תפנקו את הילדים. אל תהיו חוששים מן האכזריות שבמציאות. הן גם אתם אינכם מסתלקים ממנה – אם כן, מה, את הילדים לעטוף בצמר גפן? מן הראוי לתת לכל ילד להיכשל. אין דבר, לא ישבור את הראש. הוא ימצא את הנחוץ לו ביותר, את המתאים למזגו, לאפיו. כן לעזור, לבאר, לעודד, להרחיב דעת – אבל הילד עצמו יעבד, יעכל בביקורת שלו. בחוסן עצמי. ובעוז – קדימה”.

צריך שתהיה לכל אחד מהם ראיה חריפה, שמיעה חדה, ריחה דקה, תפישה מהירה, שרירים דרוכים, העזה, דמיון, יכולת ביצוע – לכאלה אנו צריכים! – המצויים בעברית סיפורים על גבישים ואלמוגים? על כוכבים? על מכונות ומפעלות גיבורים? על תיורים נועזים? יקראו הילדים הרבה, ישחקו הרבה. יטיילו בהרים, בעמקים. מן החרמון עד ים המלח….. כי בארץ ישראל אי אפשר שלא להאמין. אי אפשר בלא אמונה. שם, צריך לכן לבנות הכל אחרת מאשר אירופה – הכל בכנות, בבליטות, במוחשיות”.

אומר קורצ‘אק לזרובבל:

…..”הילדים אצלכם אוהבים שעשועים? מה משחקים חביבים עליהם ביותר? – הכדור? אפנים? קביים? – מדוע אתם בעמק, (עמק חרוד) ממעיטים כל כך במשחקי עפיפון? חובה על כל ילד וילד, בעמק, שיהיה לו עפיפון! שהרי הרוח היא השולטת אצלכם על הגבעה בעין חרוד, ומדוע לא תנצלו זאת לטובתכם, להרחיב לבב ילדים, לשמחם, …”

הימים ימי ערב מלחמת העולם השניה, זרובבל גלעד מתעד לחזור ארצה משליחותו בפולין והוא מסיים את סיפורו:

“הדוקטור קם מכיסאו, שוטט בחדר ופניו משולהבות. וכשהשתררה, לשעה קטנה, דממה סביבנו, דומה היה עלי, כי שומע אני הלמות לבבו… לפתע קרב, בהתעוררות, אל השולחן, גחן אל התיבה והוציא ממנה גליון נייר גדול, כתוב בכתב ידו, ותחבו לידי: “זאת לך ממני, למזכרת… הן אתה חוזר עכשיו לארץ ישראל, שא זאת עמך. מבוא הוא לספרי שעתיד אני לכתוב. בארץ אכתבנו, סע לשלום ואחריך אבוא… אני… ופתאום חבקני ונשקני על פי. – -“
תכניתו של קורצ‘אק לחזור לארץ ולהתיישב בה נקטעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הנאצים. סטפה, שכבר עלתה לארץ לעין-חרוד, חוזרת לוורשה לסייע לו בניהול בית היתומים בתקופה הקשה. קורצ‘אק וסטפה נשארים בבית היתומים בוורשה עם חניכיהם, בראשם הלכו ויחד איתם קיפדו את חייהם בתאי המוות. קורצ’אק נרצח יחד עם חניכיו במחנה ההשמדה טרבלינקה.